הגרף של הB&W הזה נראה כל כך עקום שאני לא מאמין שמישהו באמת ייצר רמקול כזה. נראה כמו יחידה תקולה או משהו
כמו שזה נשמע לי, בכל הנוגע לסאונד של המוזיקה, אתה לוקח את הגישה שמצדדת ב Authorial intent. כלומר, מה שאתה שומע זה מה שהאמן התכוון אליו, והדרך היחידה לפרש את המוזיקה זה דרך נקודת מבטו של האמן (האמן במקרה הזה זה הבנאדם שעשה את המיקס; כאמור, זו אומנות בפני עצמה). זה גישה מקובלת, אבל יש גם עוד דרכים להסתכל על זה. גישה אחרת זה לנסות לפרש את מה שאתה שומע ביחס לדבר עצמו וביחס לחווייה שלך כלפיו. כלומר, מה שהאמן התכוון בסטודיו שלו זה לא רלוונטי, מה שרלוונטי זה איך אתה מפרש את היצירה\שיר. מהרגע שהמוזיקאי שחרר את המוזיקה שלו לעולם, היא כבר לא באמת שלו, אלא שייכת לקהל והפרשנות שלה גם נקבעת על ידי הקהל. הכי קל לאנשים לנקוט בגישה הזאת כלפי מילים של שיר, במיוחד כאלו בעלות משמעות לא ברורה, אבל זה גם תקף באותה מידה כלפי צורת ההגשה של המוזיקה.
המקום שבו "מוזיקה" מסתיים ו"סאונד" מתחיל יכול להיות די מעורפל. אפשר להגיד שגם כשמדובר ביצירה קלאסית, השליטה המוזיקלית של המלחין, המנצח והנגנים ממשיכה להתקיים עד לרגע שבו היצירה מנוגנת מול הקהל. מצד שני, הסאונד שהקהל שומע תלוי באולם שבו הוא נמצא, שלא בהכרח נבחר על ידי המנצח, וגם בכלים הספציפיים שמשתמשים בהם, שלפעמים לנגנים יש אפשרות לבחור ולפעמים אין.
במוזיקה מוקלטת, נגיד רוק, הגבול הזה מאוד מעורפל. יש להקות שמפיקות את האלבומים שלהם בעצמם ויש להם שליטה מההתחלה עד הסוף בסאונד שלהם. במקרה הזה אפשר לטעון שהמוזיקאי מבצע בחירות מוזיקליות כל הדרך עד לאקספורט. במקרים אחרים, המוזיקאים באים לאולפן עם הכלים שלהם (לפעמים זה גם הכלים של האולפן), ויש צוות טכני שמעמיד את המקרופונים, מנתב דרך אפקטים, ובסוף ממקסס וממאסטר את האלבום, כשלנגנים אין הרבה say לגבי איך זה יישמע בסוף. בין שני הקצוות האלה יש תחום אפור מאוד גדול של כמה שליטה יש למוזיקאי באיך שהמוזיקה שלו תשמע בסוף. זה תלוי גם ביכולת הטכנית של המוזיקאי - לא כל המוזיקאים יודעים איך להקליט כמו שצריך או להשתמש בפרוטולס.
אז כשאני אומר שיש פילטר בין המוזיקאי למאזין, אני מתכוון לשלב הזה בין מתי שהמוזיקאי מפסיק לשלוט אומנותית על המתרחש לשלב שאתה מקבל את המוזיקה אליך. זה המקום שבו אנשי סאונד הם הגורם המכריע, וכמות השליטה שיש להם משתנה ממקרה למקרה. אם אתה סומך לחלוטין על כל אנשי הסאונד שהם עושים את עבודתם מעולה ומצליחים להעביר את כוונתו האומנותית של המוזיקאי בצורה מושלמת, אז באמת אין צורך להתערב בסאונד שהם ייצרו. מצד שני, אומנות זה לא דבר מושלם ולא כל המיקסים נולדו שווים.
מה שכן, זה לא אומר שצריך לנחש מה המוזיקאי התכוון ומתי הסאונדמן פישל. מוזיקה לא נוצרת בוואקום, ואני בטוח שכמעט על כל יצירה מוזיקלית שקיימת ברשת, קיים גם משהו שמישהו כתב עליה. לפעמים המישהו הזה זה המוזיקאי. כך שבהמשך לגישה שמצדדת בכוונת היוצר, אפשר תמיד לחקור ולבדוק אם מה שיצא באלבום זה מה שהיוצר התכוון אליו.
וגם אם המוזיקאי לא כתב בעצמו שהוא לא מרוצה מהמיקס, אפשר תמיד ללקט אינפורמציה כדי להבין אם מה שאתה שומע זה מה שהוא רצה שתשמע. למשל, ניקח דוגמא שמוזיקאי עובד במשך 3 אלבומים עם אותו מפיק ומוציא סאונד מסויים, ואז באלבום הרביעי מחליט לנסות מפיק אחר ומוציא סאונד אחר. אם באלבום שאחרי זה הוא חוזר למפיק הקודם, אפשר להסיק מזה שהוא לא היה מרוצה ממה שיצא באלבום הרביעי. במקרה של דמו, לדעתי עצם המעשה של שיפור הסאונד מהדמו לאלבום זה ביטוי לכך שהסאונד שהיה בדמו לא באמת ביטא את האמת האומנותית של המוזיקאים, ולכן הם חשו צורך לשפר אותו. כך שהגרסא האולטימטיבית של השיר זה כנראה מה שנמצא באלבום, שבו היה ללהקה הזדמנות להשיג את הסאונד שהם באמת רצו.